פסק-דין בתיק ע"פ 5305/07

השופט נ' הנדל:

1.       מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 2069/05 (סגן הנשיא י' דר והשופטים א' שיף וח' הורוביץ), אשר הרשיע את המערער בביצוע רצח בכוונה תחילה, קשירת קשר לביצוע פשע וחטיפה לשם רצח - עבירות לפי סעיפים 300(א)(2), 499(א)(1), 369 ו-372 לחוק העונשין התשל"ז -1977 - וגזר עליו מאסר עולם. יוער כבר עתה כי העבירות בוצעו על רקע "חילול כבוד המשפחה". הערעור מופנה נגד הכרעת הדין.

המסכת העובדתית וטענות הצדדים

2.       המערער הוא דודה של המנוחה, ילידת 1983. מכתב האישום עולה כי בתאריך 22.10.2005 קשר המערער יחד עם אביה ודודה של המנוחה (להלן 'האב והדוד') קשר להמית את המנוחה ממניעים של "כבוד המשפחה". זאת, בצילם של חשדות משפחתיים כי המנוחה, בת העדה הדרוזית, מנהלת קשר רומנטי עם צעיר מוסלמי. המערער, האב והדוד החליטו להביא את המנוחה במרמה לבית קברות בשעות הערב במטרה להמיתה. לפי המוסכם, היה על המערער להביא את המנוחה ברכבו לבית הקברות הסמוך לצומת אבלים ולפגוש שם באב ובדוד. על מנת לפתות את המנוחה להיפגש עמו, הבטיח לה המערער שימסור לידיה חבילה המיועדת עבורה. יצוין כי החבילה האמורה - אשר הכילה 500 ש"ח מטעם אמה של המנוחה, כסף לו הייתה המנוחה זקוקה - הועברה על ידי המערער לאב טרם המפגש עמה. בשעה 21:30 לערך פגש המערער במנוחה והביאה במרמה לבית הקברות, מקום בו המתינו לה האב והדוד. על פי העובדות המפורטות בכתב האישום תקפו השלושה את המנוחה, הכו אותה בראשה והסיעוה, תוך שהם מוסיפים לתוקפה ולחנוק אותה, למטע זיתים סמוך - שם כרכו חבל סביב צווארה ותלו אותה על ענף עץ זית. כך נרצחה המנוחה.

          להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי המנוחה פנתה מספר פעמים למשטרה בעקבות חששותיה מפני בני משפחתה, לרבות 20 ימים לפני מועד הרצח. בתאריך 2.10.2005 התייצבה המנוחה, לאחר שהוכתה, בתחנת המשטרה בשפרעם לצורך הגשת תלונה נגד בני משפחתה, אך במהלך מסירת ההודעה חזרה בה מדבריה בשל חששותיה מפני קרוביה. כפי שמסרה: "אני מעוניינת להגיש תלונה נגד רפיק נג'יב חסון שהוא דוד שלי וגם נגד האני סלמאן חסון שהוא גם דוד שלי... אני מתקנת את עצמי ולא מעוניינת להגיש תלונה נגד אף אחד כי אני לא רוצה להסתבך עם המשפחה שלי ובמיוחד דודים שלי כי הם פרימיטיביים ועלולים לסכן את חיי במידה והם ידעו שאני הגשתי תלונה נגדם, אז אני מבקשת לא לרשום כלום". על פי מזכר שנערך בתחנת המשטרה, הייתה המנוחה נחושה בדעתה לעזוב את התחנה חרף הסיכונים הכרוכים בכך ואשר הוסברו לה. עוד צוין כי המנוחה לא הייתה מעוניינת לבדוק אפשרות העברתה למקלט לנערות במצוקה או כל סיוע אחר.    

          בית המשפט המחוזי הביע בהכרעת הדין את התרשמותו השלילית מהמערער והדגיש שאין ליתן אמון בדבריו, "שאינם משקפים קו אחיד אלא תזזיתיות" (עמוד 22 להכרעת הדין). נקבע כי פעולות המערער טרם הרצח, במהלכו ולאחריו, יחד עם שקריו, מצביעים מיניה וביה על היותו שותף מלא בביצוע הרצח. באי התערבותו של המערער בנעשה לשם מניעת הרצח יש משום חיזוק למסקנה זו. גם אם המערער בפועל לא חנק את המנוחה בשתי ידיו, עדיין יש לראות בו מבצע בצוותא. זאת, לנוכח התיאום המלא והמוחלט בין המערער לבין אביה של המנוחה באשר להבאת המנוחה לבית הקברות לשם רציחתה; הבאתו את הקורבן למקום הרצח השומם והחשוך בשעת לילה מאוחרת; נוכחותו שלא במקרה בעת המעשה; והסעתו את המבצע העיקרי והקורבן כדי "להיפטר" מגופת המנוחה. הובהר, כי למערער הייתה שליטה על התפתחות הרצח והשלמתו ושלכך נודעת משמעות לביסוס המסקנה בדבר היותו שותף בביצוע העבירה ולא מסייע. עוד נקבע בהכרעת הדין כי הוכחו יסודותיהן של עבירות החטיפה וקשירת הקשר לביצוע פשע. בכך נדחתה הטענה לפיה משהואשם המערער ברצח, אין מקום להאשימו בעבירות נוספות. יצוין כי קביעותיו של בית משפט קמא התבססו, בין היתר, על הודאתו המפורשת של המערער - אשר ניתנה מרצון חופשי - בקשירת קשר עם אביה של המנוחה (אם כי לא כדי לגרום למותה) וכן בהסתמך על פלטי שיחות ממכשירי הטלפון הנייד של המערער, האב והמנוחה.         

3.       לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בהרשיעו בעבירת הרצח הואיל ולא הוצגה כל ראיה המעידה שנקט פעולה אקטיבית "פיזית" להמית את המנוחה או שמטרת הקשר אליו חבר הייתה להמיתה ולא אך לחבול בה. לשיטתו, מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה הביא את המנוחה למקום הרצח בידעו כי היא עתידה למות - אין לה על מה להישען. משלא הוכח כי השתתף באופן פעיל וממשי בהמתה, גורס המערער, נותר למצער ספק סביר. יתרה מכך, לא די בנוכחותו של המערער בזירת הרצח בעת שזה התרחש, הגם שזו נותרה בלא הסבר, כדי להרשיעו כמבצע בצוותא של עבירת הרצח. לחלופין, נטען כי היה על בית המשפט המחוזי להרשיעו בעבירת הריגה או בסיוע לרצח, נוכח אדישותו כלפי האפשרות שהמנוחה תיחבל קשות. הודגש שיש ליתן משקל של ממש לעובדה שכבישת גרסתו של המערער, כמו גם הדרך שבה התנהל בפני בית המשפט המחוזי, נובעות מרצונו להגן על בני משפחתו. לכך, הוא סבור, נודעת משמעות אף באשר לקביעות בדבר מהימנותו. עוד נטען שלא היה מקום לאמץ את החלק המפליל בהודאותיו של המערער במשטרה. המערער העלה בפנינו אף טענת אפליה, במסגרתה צוין כי דודה האחר של המנוחה המעורב בפרשה - רפיק בן נג'יב חסון (להלן 'הדוד רפיק') - נשלח במסגרת הסדר טיעון לשלוש שנות מאסר בפועל בגין עבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, בעוד הוא נשלח למאסר עולם. יובהר כי התנהל משפט אחד נגד המערער ומשפט אחר נגד הדוד והאב. האב הורשע ברצח ונגזר עליו מאסר עולם. 

          מהעבר האחר, סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקוראת לדחות את הערעור. המערער היה נוכח במהלך הרצח, על מקטעיו השונים וכן ישנן ראיות המעידות על החשש שהביעה המנוחה מפניו, לרבות ההודעה האמורה במשטרה 20 ימים עובר לרצח.      

דיון

4.         ניתן להציג את הסוגיה המרכזית העומדת בלב המחלוקת בין הצדדים באופן הבא: מדוע נהג המערער כפי שנהג? רוצה לומר, האם היה המערער מודע מראש לתכנון לרצוח את המנוחה, או שמא הביא אותה לזירת הרצח מבלי לדעת מה עתיד להתחולל בה? בהקשר זה, יש לשים את הדגש על מחשבתו הפלילית של המערער. ההכרעה בעניין זה תבהיר האם יש לסווג את המערער כמבצע בצוותא אם לאו. השאלה בתיק זה, אפוא, הינה בעיקרה עובדתית ולא משפטית. המחלוקת העובדתית נסבה סביב השאלה לעיל - דהיינו, מה ההסבר להתנהגות המערער.

          לשם הרשעתו של אדם כמבצע בצוותא של עבירת רצח, אין צורך שיבצע את מעשה האלימות במו ידיו. המונח 'מבצע בצוותא' בודק את התנהגות היחיד כחלק מקבוצה, הן מבחינת מעשיו והן לנוכח כוונותיו. כפי שנפסק בעניין זקן (ע"פ 6368/09 מתן זקן נ' מדינת ישראל וע"פ 6845/09 מורן חן ונחמן חן נ' מדינת ישראל (12.7.2010):

"הדין בודק שני כללים מנחים מצטברים לייחוס אחריות פלילית באמצעות דוקטרינת הביצוע בצוותא: ראשית, המבצעים בצוותא שימשו כגוף אחד לביצוע העבירה. שנית, תרומת כל אחד מהמבצעים לביצוע העבירה פנימית לעבירה עצמה. (וראו ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, ב 202 (1987); ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250-251; ע"פ 1160/09 אזולאי נ' מדינת ישראל (19.10.09); ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534, 554-555)".

הלכה היא כי מצב בו מספר בני אדם חוברים לביצועה של עבירה ולכל אחד מהם "תפקיד" בביצוע - נושא כל אחד מהם באחריות לביצועה כמבצע בצוותא, ואין נפקא מינה מהו "אופי התפקיד" אותו מילא בביצועה של העבירה (והשוו: ע"פ 4380/08 סעסע נ' מדינת ישראל(8.4.2010)). אחריות נאשם כמבצע בצוותא איננה מצריכה ביצוע של כל רכיבי ההתנהגות הנדרשת להרשעה בעבירה שיוחסה לו ברובד העובדתי. די בכך שהיה חלק מהקבוצה הפלילית ומהתכנון המקורי. למבצעים בצוותא ייחשבו גם מי שלא ביצעו "ממש" את העבירה ובתנאי שהעבירה הייתה חלק מקשר שקשרו (וראו לעניין זה ע"פ 3601/01 זגורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 401 (2002); ע"פ 5279/01 אלכסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.2002)).

           לנוכח טענת הסנגור כי ניתן להרשיע את מרשו בעבירת סיוע בלבד, יש לזכור כי מבחן השליטה הוא המכריע בהבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע (ראו ע"פ 9716/02 רימאוי נ' מדינת ישראל (15.2.2010)). משכך, ראוי לבדוק האם המערער היה 'בעל תפקיד' באירוע, האם הייתה מסורה לידיו "השליטה הפונקציונלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית" והאם היווה "חלק מההחלטה המשותפת לביצוע העבירה... יד אחת השולטת על הביצוע" (ראו ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (3) 388, 403 (1997)).

5.       במעבר מההלכות המשפטיות הכלליות ליישומן במקרה הקונקרטי, יצוין כי לא הוצגה ראיה ישירה שבכוחה להוכיח כי המערער נטל חלק בתכנון הרצח. המערער אינו מודה בכך ואין עדות על כך מטעם שני המעורבים האחרים - אביה של המנוחה והדוד רפיק. כפי שצוין, כדי להרשיע את המערער כמבצע בצוותא בעבירות החטיפה והרצח, על התביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר שמתקיימת אצלו הכוונה הנדרשת. הזרקור מופנה לעבר הכוונה הפלילית הואיל והתנהגות המערער, כשלעצמה, מציבה אותו בלב החלק הפנימי של העשייה: הוא היה נוכח בכל שלבי הרצח והחטיפה; הביא את המנוחה לבית הקברות; והסיע אותה מבית הקברות למקום בו נתלתה על עץ. ככזה, הוא חלק אינטגראלי ומהותי מהגוף המבצע. בחלקו הראשון של האירוע - הסעת המנוחה לבית הקברות לאחר שיצר כלפיה מצג שווא - המערער היה היחיד בזירה.

          היעדר ראיה ישירה לקיומו של מרכיב הכוונה אצל המערער מחייב את בית המשפט לשקול את התמונה הנסיבתית בכללותה. אומנם, האקטוס ריאוס והמנס ריאה הינם שני יסודות נפרדים. ברם, הראשון יכול ללמד על השני.

          מהחומר עולה כי המנוחה הייתה קורבן למעשה אלימות ואף חששה לחייה סמוך למקרה הרצח. חששות אלה הופנו כלפי קרובי משפחתה. על רקע זה, יש לשאול - מנקודת מבטו של המערער בעת ביצוע המעשים - לשם מה נדרשה המנוחה להגיע לבית קברות בשעת לילה, כאשר ממתינים לה שם אביה ודודה? האם יכול היה המערער להניח שמטרת הפגישה הייתה תמימה? הלא גם הוא הבין שכדי להסיעה ברכב עליו לטוות בדיה שתפתה את המנוחה לבוא עמו. זאת ועוד, המערער - על פי עדותו - היה עד לאלימות הקשה שהפנו האב והדוד רפיק כלפי המנוחה, ובכללה פעולות חניקה שהובילו למותה. האם התנגד לכך? האם השמיע קול מחאה? בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המערער, לפיה התנגד לנעשה. הימצאותו של המערער במקום ובזמן שבהם בוצעה העבירה מדברת בעד עצמה והיא כאמור נטולת הסבר על פי הקו שהציג. יתרה מכך, אין כל היגיון או הסבר לתגובת המערער - או למען הדיוק, לאי תגובתו - אם אכן הופתע, כפי שטען, מהמתרחש. גם אם המערער צפה שהמנוחה תיחבל לכל היותר, הרי שגם אז היה עליו להבין כי דרגת האלימות עלתה שלב מהרגע בו החלו פעולות החניקה. אם לא די ב'מחדלי' המערער, כיצד ניתן יהא להסביר את מעשיו? המערער טוען כי 'זרם' עם הנעשה, אף שהכול היה עבורו בגדר הפתעה. בפועל, הוא-הוא שהסיע את המנוחה לכל אורכו של האירוע - סמוך לפני התרחשותו, במהלכו ולאחר מכן, עת העביר גופתה לתלייה. לא ניתן להתעלם מכך שמדובר במעשה רצח אכזרי ביותר.

          מעשה נוסף של המערער, המחזק את המסקנה שהלה היה שותף מלא לביצוע הרצח, הוא שיחותיו עם אחיו סעד, אבי המנוחה, ביום האירוע. זאת, על רקע טענת המערער, לפיה בתקופה הרלוונטית: "סעד לא התקשר אליי בכלל ולא דיברתי איתו על זה בכלל" (ת/7ו, גיליון 16, שורה 1). בהכרעת הדין הציג בית המשפט המחוזי טבלה מסכמת המפרטת את השיחות שנערכו בין המערער, האב והמנוחה. מהפירוט עולה כי בין השלושה התקיימו שיחות רבות באופן תכוף ורציף. מעיון בטבלה למד בית המשפט המחוזי שני דברים:

"ראשית, את המבנה: כמעט אחרי כל שיחה של סעד לנאשם, מתקשר הנאשם למנוחה. כמעט אחרי כל שיחה של המנוחה לנאשם, הוא מתקשר לסעד. לאחר שסעד מתקשר לנאשם, הנאשם מתקשר למנוחה וחוזר ומתקשר לסעד. שנית, משך השיחות בין הנאשם לבין סעד בטבלה הוא 3,806 שניות, שהן למעלה מ-63 דקות, כלומר - יותר משעה. צמידות השיחות זו לזו ומשכן מצביעים על תכנון ועל תיאום הדוק" (ראו עמוד 24 להכרעת הדין).